Kastellorizo, Megisti, Meis
קסטלוריזו, אולי השם הכי נפוץ, הוא דווקא השם שניתן על ידי האיטלקים ומשמעותו "מבצר אדום".
מגיסטי הוא השם היווני ליבשה הפצפונת הזו שאומר "הגדול ביותר"
ומאיס הוא הכינוי התורכי לאי הקטן שנמצא בקצה המזרחי ביותר של יוון.
כל כך הרבה שמות למקום אחד, בודד ומיוחד בדדוקונז (Dodecanese).
מקום שאו שתתאהבו בו ותספרו כל יום עד שתזכו לחזור אליו שוב או שתרצו לברוח אחרי כמה שעות.
<script async src="https://pagead2.googlesyndication.com/pagead/js/adsbygoogle.js?client=ca-pub-7233813237804553"
crossorigin="anonymous"></script>
<!-- in post add -->
<ins class="adsbygoogle"
style="display:block"
data-ad-client="ca-pub-7233813237804553"
data-ad-slot="1389574180"
data-ad-format="auto"
data-full-width-responsive="true"></ins>
<script>
(adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});
</script>זה מקום של ניגודים
נדרשת מידה מסויימת של הרפתקנות להגיע דווקא לקסטלוריזו –
נקודה סלעית קטנטנה על המפה, מרחק של ק"מ בודד מחופי קאש שבטורקיה ו- 118 ק"מ מרודוס (האי המוכר יותר במזרח יוון).
עיירה קטנה, המונה כ800 נפשות, מלאה בבסמטאות צפופות ומתפתלות, בתים צמודים בצבעי פסטל (רובם נטושים), טברנות לבנות שמגישות את שלל היום מסירות הדייג הצבעונייות שנקשרות מולן.
אין הרבה מה לעשות כאן, וזה כל היופי, פתאום מבינים את צורת החיים היוונית. והתיירים שמגיעים (בעיקר תורכים ושייטים) לומדים להאט את קצב החיים ולהפוך לחלק מהנוף.
האי ידע ימים יפים יותר, בתקופת הקורונה תושביו הסתגרו באי ליותר משנתיים ולא ראו נפש חיה מלבדם.
זכינו להיות הסירה הראשונה שנכנסה לאי מזה תקופה ארוכה מאוד והדבר לווה במבטים מתפלאים מחלונות הבתים, הרגשנו קצת כמו חייזרים שנחתו ביקום אחר, הרגשה מלחיצה ומרגשת.
מחלת יבשה
למרבה הפלא הצלחנו למצוא את הטברנה היחידה בקאסטל שהייתה פתוחה למרות הקורונה והחלטנו להתפנק על ארוחה בלי לחשוב יותר מדי על התקציב שלנו. הרגשנו שמגיע לנו! (אחרי כל מה שעברנו עד כה)
רובכם בטח מכירים את המושג מחלת ים, אבל לא הרבה יודעים שגם ההפך קיים!
כן, כן- מחלת יבשה!
מחלה שתוקפת בצעד הראשון על אדמה יציבה לאחר חמישה ימי הפלגה וטלטולים ללא הפסקה.
מהצד זה נראה כך: חמישה אנשים הולכים, מתנדנדים ברחוב, עוד בכלל לפני שטיפת אוזו נגעה בשפתיהם.
אנחנו שיכורים מהפלגה, שיכורים מעייפות והתרגשות!
יצאנו מהטברנה והחלטנו לעשות סיבוב לילי בעיירה. בעודי תומך בגל המתנדנדת בסמטאות העיירה, כל פינת רחוב מעלה לי זכרונות ילדות.
כמו לחזור לבית שני, אבל כזה שלא ביקרת המון שנים.
העניים מחפשות לראות מה העלה אבק, מה נהרס, השתנה וחודש… אבל הכל אותו הדבר בדיוק:
הטברנה הקטנה, כחולה-לבנה, של ואגליס, בה היינו יושבים כל החבר’ה מהכיתה ואוכלים דג חרב אחרי ההגעה מהארץ. פסל הדולפין הישן שמשקיף על כל המפרץ ומקבל את פני המבקרים החדשים ורציף חיל הים הארוך, אליו היינו נקשרים עם היאכטות של הפנימייה, עדיין מואר בתאורה צהובה חשוכה, ועדיין מאכלס ספינת מלחמה ענקית ומפחידה שעומדת בניגוד מוחלט לפסטורליות והשקט של העיר.
התוכנית למחר מתוכננת ומוסכמת על חברי הצוות:
טיפוס במדרגות לקצה הצוק של קסטלוריזו
דבר ראשון בבוקר מטפסים לתצפית-
השעה 7 בבוקר, השמש רק זרחה, מספיק זמן להגיע לפסגה לפני שיהיה חם מידי (טעות! החום התחיל בשניה שהשמש יצאה!)
את תחילת השביל מוצאים ממש ממול לכנסיית Agios Georgos הנטושה והמרשימה (כל סמטה שמובילה במעלה העיר תוביל בסוף לנקודה הזו).
400 מדרגות?!
העליה מתונה, עם מדרגות באינטרוולים משתנים, כל כמה מדרגות יופיע מספר שמסמן את ההתקדמות, אבל כמו שהיוונים יודעים, גם פה כנראה חיפפו קצת ויש קפיצות משונות במספרים…
לאחר יותר מ-400 מדרגות אבן (איבדנו ספירה בדרך אבל זה הרגיש כמו 2,000) של יזע ובלבול בניסיון לעקוב אחר מספרי המדרגות, הגענו "כביכול" לפסגה- הגענו למדרגה מספר 400, ואחריה היו עוד כמה מדרגות ושוב אבן שמציינת את מספר 400… מישהו התבלבל בעבודת הספירה פה ולא התכוון להתחיל הכל מחדש .
הטיפוס לא באמת ארך יותר מידי (בין 25-30 דקות עם עצירות), והדרך מוקפת עצים, פרחים ועזים עם פעמונים מצלצלים שחוצות את השביל מדי פעם.
העלייה עצמה תלולה מספיק כדי שתוך זמן קצר יפרס מולנו נוף פנורמי של כל העיירה, המפרץ והרי טורקיה שבאופק (קאש).
בפסגה כולם מסכימים שהתצפית שווה את זה, יושבים בשקט, בריזה קלה מלטפת את הפנים ומולנו נפרסת כמו גלויה- העיירה הציורית והמפרץ במלוא תפארתם, כל כך קטנים וכל כך שלווים.
המטרה של רבים מהמטפסים
היא פשוט להנות מהנוף אבל מהתצפית יוצאים כמה שבילי טיולים קטנים שמובילים בין אורנים, סלעים, עצי זית ומרבדי סתווניות סגולות (colchicum variegatum- כל כך יפים ועם זאת, רעילים)
אחד מוביל בדרך מעגלית חזרה לעיירה, ואחר מוביל אל מנזר St. George of Vouni, עוד כ-10 דקות הליכה.
בשלב הזה נוף הים התיכון נעלם ומתחלף בנוף מעט יותר מדברי עם פרצי רוח נעימים, מה שנותן פרספקטיבה שונה מאוד על האי קאסטלוריזו.
המנזר של St. George of Vouni.
מנזר אבן, בחלקו עוד צבוע בלבן, עתיק ושמור באותה המידה. משמעות השם היא, ‘St. George of the Mountain' מתקבל על הדעת עם העובדה שטיפסנו על הר כדי להגיע אליו..
שלא תבינו לא נכון, זהו לא המנזר/כנסייה היחידים בקטסאל. באי הקטנטן שמונה פחות מ800 נפשות, יש לא פחות מ29 כנסיות! שלפחות 7 מהן מוקדשות לג'ורג' הקדוש!
בתוך המנזר נמצא פסיפס נוצרי קדום, ובמרתפים שוכן Crypt of St. Charalambos. שני אתרים מאוד מעניינים שחבל שלא הצלחנו לראות. (יש לתאם ביקור מראש עם נהג המונית היחידי בעיר, שהוא גם היחיד שמחזיק במפתח למנזר Tel. (+30) 693.873.9178 שהוא גם סוכן הטיולים והבירוקרטיה היחיד באי)
קצת היסטוריה
St. Charalambos הוא אחד הקדושים המרכזיים בדת היוונית. הוא היה בישופ נוצרי מהתקופה המוקדמת, והיה ידוע כמרפא ומגן החולים והסובלים וגם מגן רועי הצאן והעדרים שלהם.
אומרים ששמו מייצג 'אושר ושלווה'.
הלכנו בדרך שמובילה חזרה אל העייירה, בונקרים צבאיים נטושים ושלטים ישנים נותנים הצצה לזמנים בהם לא הכל היה כל כך שליו באי הקטן הזה.
בזמן הירידה מההר אני בודק את התחזית לימים הקרובים ומבין שחלון ההזדמנויות שלנו להפלגה לרודוס מאוד מצומצם.
החברים שאיתנו הזמינו טיסה מרודוס לעוד כמה ימים ואין לנו ברירה אלא להמשיך לשם כבר מחר לפנות בוקר. מה שאומר שנאלץ לוותר על פלא הטבע והדבר שאסור לפספס באי…
המערה הכחולה
המערה הכחולה היא אחד מפלאי הטבע האלה שמחייבים ביקור לכל מי שמגיע לקאסטל, אפשר לומר אפילו האטרקציה המרכזית.
המערה שנמצאת בחלקו המזרחי של האי, כמעט ובלתי נראית מבחוץ, נוצרה במשך אלפי שנות ארוזיה של גלים (שחיקה טבעית).
פתח המערה הוא רק חריץ צר בגובה חצי מטר מעל פני הים, וכדי להיכנס אלייה נדרשת סירה קטנה שאפשר להישכב בתוכה בעת המעבר ותזמון נכון של הגאות. אבל מרגע שאתה בפנים, החלל נפתח לקשת אבן גדולה בגובה 6 מטרים, מלאה במים צלולים. וזה לא הכל!
ברגע שנכנסים למערה בשעות הבוקר המוקדמות כשהשמש עוד מגיע ממזרח, וקרני השמש חודרות דרך המים בזווית מדוייקת, הן מאירות את חלל המערה בצבעי כחול בוהקים. כל חלל המערה זוהר בגווני ניאון. אי אפשר שלא להתפאל מהיופי. שמה היווני של המערה הוא Phokiali ומשמעו 'מקלט לכלבי ים', מאחר ולעיתים ניתן לפגוש בחיות האלו כשהן מגיעות לצלול ולהשתעשע במי המערה.
משהו שנהיה חייבים להשלים.
אבל הפעם זה לא מסתדר, הפעם אנחנו צריכים להמשיך.
אז את היום היחיד שהיה לנו בקאסטל ניצלנו לשיטוטים בסמטאות הצרות, בין הבתים הצבעוניים והגינות הירוקות. רובן נטושות אבל עדיין יפות לא פחות.
רוב הסמטאות יובילו בסופן לשביל עם אטרקציה מעניינת בקצהו.
המבצר העתיק שנתן לאי את שמו
הפעם הגענו למבצר העתיק מהמאה ה-14 שצופה על הכניסה למפרץ ועל האוייבת הנצחית של יוון- תורכיה. Castello Rosso (או בשמו המלא Castle of the Knights of Saint John) על שם האבן האדומה עליו הוא ניצב.
נכון! המבצר הוא גם מקור השם לאי קאסטלוריזו. המבצר עצמו נבנה מהריסות עיר קדומה ועומד איתן למרות הרוחות העוצמתיות שנושבות בפסגה, מחזיק דגל יוון אחד עצום כסימן לגאוות האי שנמצא מיילים בודדים מהחוף התורכי והיה מאז ומתמיד שטח מחלוקת בין מדינות.
כשעלינו למבצר הרגשנו שהרוח מתחילה להתחזק וזה היה סימן בשבילנו שאכן אין ברירה אלא להמשיך לפנות בוקר.
קפיצה מהצוק לתוך המים של יוון
לעזוב את קאסטל מבלי לבקר במערה הכחולה זה בהחלט שובר לב אבל לא הרשנו לעצמנו לפספס את המסורת הגדולה ביותר:
קפיצה מהצוק!
חלק גדול מהמפרץ בנוי על צלע הר ויוצר רצועת צוקים על שפת המים וקצת אחרי הנמל, לכיוון המבצר, ישנו סלע גדול שידוע כמקום המפורסם לעשות זאת.
הקפיצה מהצוק לים לא גבוהה במיוחד, בערך 5 מטרים גובה, ו10 מטר עומק במים (אבל עדיין מעלה את הדופק). כמו העליה לתצפית והמערה הכחולה, זו מסורת שאסור לשבור בקאסטל ומחזירה אותך לרגעי ילדות שמחים.
יוצאים לדרך- מפליגים לרודוס
הלילה ירד, מילאנו מים ומילאנו מצברים, גם את של הסירה וגם את שלנו.
בעצב אנחנו מוכנים להמשיך
השעון המעורר כוון ל5 בבוקר, לא שעה נעימה במיוחד לקום בה, במיוחד כשחשבנו שאנחנו נזרוק את השעון המעורר לכל הרוחות ברגע שנצא מהארץ.
ב5 כולם כבר על הרגליים. הנענו מנוע שהפיג את השקט הכל כך אופייני למקום.
ניתקנו חבלים והתחלנו להרים את העוגן.
כבר אז הבנתי שכננת העוגן לא תאריך ימים (רמז מטרים) אבל היא עובדת וזה מספיק טוב גם אם היא מרימה את העוגן לאט תוך כדי שהיא משמיעה רעשים מוזרים שמעירים את כל העיירה ומרעידה את כל הסירה.
עד רודוס יש לנו 60 מייל.
לא משנה כמה פעמים עברתי אותם, הרוח תמיד הייתה נגדי. וגם הפעם. אז המנוע שוב עושה שעות נוספות.
לקראת הערב כבר היינו בכניסה למרינה של רודוס
כמו בקאסטל, גם ברודוס היינו בין הראשונים להגיע מאז הקורונה. המרינה הייתה כמעט ריקה לחלוטין חוץ מיאכטות שעגנו שם באורך קבע.
אז מה עושים ברודוס?
התחלנו ממנת גירוס, אנחנו תיירים טובים בסך הכל והרי אין כמו גירוס יווני.
למי שלא מכיר, (מי לא מכיר?!) גירוס זה סוג של שווארמה. הפיתה קצת אחרת, הבשר נתון לבחירה, ובמקום טחינה יש צזיקי. לא קשה לטעות. לא כשר, טעים ומומלץ!
חיפושנו אחר הגירוס המושלם הביא אותנו לעיר העתיקה ושם נפלנו למלכודת התיירים הראשונה שלנו. במקום 2 וחצי יורו שילמנו 20 על גירוס שלצערנו גם לא היה טעים.
אבל כנראה היינו ממממש רעבים שלא שמנו לב לכל האזהרות.
לא לקחנו ללב והמשכנו את הטיול בעיר העתיקה, שתאמת הייתה ממש מרשימה והפעם היה לנו אותה רק לעצמנו. וכשאני אומר רק לעצמנו אני מתכוון לזה שהיינו כמעט היחידים ברחובות.
בימי שגרה רודוס מלאה בתיירים וקשה לעבור ברחובות העיר העתיקה בחופשיות מבלי להיתקל באנשים.
הפעם היינו לבדנו, וכל החנויות, מסעדות ודוכנים היו סגורים גם הם.
תחושה אפוקליפטית של קורונה.
ביום שלמחרת נפרדנו מנגה ואורי שהיו איתנו בהפלגה מהארץ.
מחמישה נשארנו שלושה.
גל, רוי (אחי) ואני.
יודעים שמכאן הכל הולך להיות מעניין יותר;
לפני שנוכל להתחיל להפליג ולהנות מהחופש יש לנו עוד פרוייקט קטן. טוב האמת ענק.
אנחנו צריכים להספין את האסטריקס.
אבל זה לפוסט הבא