קוראים לי דני ועליתי על שרטון.
אומרים שזה קורה לכל סקיפר בקריירה, לא מנחם במיוחד אבל הנה הסיפור:

בשביל לא להלחיץ אף אחד, רק אציין כי מדובר במקרה שקרה לפני בערך שש שנים, אבל אין ספק שנחקק בי לכל החיים.

לכל סקיפר יש כמה סיוטים שהוא מתעורר מהם שטוף זעה.
הנורא מכולם זה כמובן לטבוע, אבל תורן שנופל/נשבר ועלייה על שרטון מתחרים על מקום בפודיום.

זאת הייתה כבר הפעם השלישית שהשכרתי יאכטה ביוון, וממש לפני כמה חודשים כבר קניתי את האסטריקס.
הייתי סקיפר צעיר אבל הרגשתי בטוח בעצמי, ביכולות שלי ואפילו בצוות שלי. בניגוד לפעם הראשונה שבא השכרנו יאכטה עם המשפחה, הפעם כבר לא הייתי צריך להסביר את הדברים הבסיסיים ביותר, כמו איך עושים קשר ברווז, למה יש הטייה כשמפליגים ושהסירה לא עומדת להתהפך.
הפעם כל ההכנות לצ’ארטר היו קלילות יותר בלי לחץ ובעיקר מלאות כיף וציפייה.

<script async src="https://pagead2.googlesyndication.com/pagead/js/adsbygoogle.js?client=ca-pub-7233813237804553"
     crossorigin="anonymous"></script>
<!-- in post add -->
<ins class="adsbygoogle"
     style="display:block"
     data-ad-client="ca-pub-7233813237804553"
     data-ad-slot="1389574180"
     data-ad-format="auto"
     data-full-width-responsive="true"></ins>
<script>
     (adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});
</script>

הים האגאי מאתגר גם שייטים מנוסים

אחרי צ’ארטר ראשון בים היוני וצ’ארטר שני במפרץ הסרוני, החלטנו שאנחנו רוצים לגלות מקומות חדשים בציקלדים.
בשונה מהפעמים הקודמות, הפעם הרוח מובטחת! ולא סתם רוח, רוח חזקה!
המלטמיות הן רוחות צפוניות שנשפכות מההרים באזור צפון יוון והים השחור דרומה עד כריתים.
אלה רוחות חזקות מאוד, בדרך כלל בגווני הצהוב במפת מזג האוויר שנושבות בעוצמות שבין 20-40 קשר.
התנאים בים האגאי מאתגרים את אוהבי השייט ומלחיצים מאוד את אוהבי הים השקט והרגוע- אמא שלי .
הסברתי לאמא שיכולות להיות רוחות חזקות, אבל אין מה לדאוג, ואחרי חוויות חיוביות מהפעמים הקודמות היא זרמה על זה בלי לשאול יותר מדי שאלות.

יוצאים לדרך

הצא’רטר שלנו התחיל מלבריון (Lavrion), בערך 40 ק"מ דרום מזרחית לאתונה.
התוכנית בגדול הייתה להפליג מזרחה עד מיקונוס ובחזרה. קיבלנו את הסירה והתארגנו ליציאה עוד באותו היום.
כמו שהתחזית הבטיחה הרוח נשבה בעוצמה של 20 קשר ורגע אחרי היציאה מהמרינה אמא שלי הבינה שהשבוע הזה הולך להיות שונה ממה שהיא דמיינה. תמונת מצב של תחילת ההפלגה:
כמה שפריצים לתוך הקוקפיט, הלזבזת של הדופן שמתחת לרוח כבר נוגעת במים, בקבוק שמן זית שנשפך בסלון ואמא שיושבת על הרצפה בין שני הספסלים בקוקפיט עם דמעות בעיניים.

לראות את אמא בוכה ולהבין שזה באחריותך זה…. בהחלט לא נעים. הבנתי שעדיף להתפשר על המהירות ולצמצם מפרשים.
אחרי שצימצמנו הסירה הייתה מאוזנת יותר, ההטייה קטנה יותר ואמא רגועה יותר.
כמו שהימאים אוהבים להגיד: "It's the smiles upon your deck, not the miles under your keel".
עברנו את האי Kea מדרום והמשכנו ישירות לקיתנוס (kythnos) אליו הגענו בחושך. עד אז הרוח הספיקה לרדת, נקשרנו במעגנה העירונית ודי מהר העייפות הכניעה אותנו.

הימים הבאים היו בדיוק כמו שצ’ארטר ביוון עם המשפחה אמור להיות: עוגנים במפרץ עם מים צלולים, אוכלים ארוחת בוקר, קופצים למים, מפליגים קצת וחוזר חלילה.

לקראת אמצע השבוע הגענו למיקונוס (mykonos), עגנו במפרץ בדרום האי ולקראת הערב תכננו לעבור לעיר עצמה.

איך שגלגל מסתובב לו

כאן בעצם הכל מתחיל,
בערך ב-16:00 החלטנו שהגיע הזמן לזוז. המפרץ היה עמוס בסירות והרוח 20 עם מכות של 25 קשר.
קיבלתי החלטה להרים את המפרש הראשי בזמן שאנחנו עוד על עוגן. למה? כי זה נח, קל ומהיר. העוגן שומר את הסירה מול הרוח ומאפשר להתחיל להפליג על מפרשים מיד לאחר הרמת העוגן, ללא הפעלת המנוע וללא צורך בתמרונים להרמת הראשי מאוחר יותר תוך כדי הפלגה.
(האמת אני עושה את זה עד היום במידה והתנאים מאפשרים).

המפרץ היה עמוס מדי בסירות ואנחנו היינו קרובים מדי לסלעים. זאת הייתה הטעות הראשונה…

המפרש עלה ומיד אחריו העוגן.
הרוח הייתה חזקה ורועשת, הדיווחים עוגן ניתק/ניצב ועוגן בקו מים לא הגיעו אליי.
הסירה קיבלה מפנה לרוח ואחרי כמה תמרונים לא מוצלחים, כדי להימנע מפגיעה ביאכטה אחרת או בסלעים, מהפך לא מבוקר העיף את המנור מדופן ימין לדופן שמאל בעוצמה. רק בנס אף אחד לא נפגע ולא נגרם נזק לסירה.

מיד לאחר מכן הסירה התחילה לצבור תאוצה ולדהור קדימה במורד הרוח. מבלי להאט רגע ולחשוב על מה שקרה אני מסתכל על הGPS ונהנה לראות את המהירות. אני אומר בהתלהבות אנחנו רצים 8 קשר! ורואה איך כולם נהנים מהשייט. ים שטוח רוח שמגיעה מכיוון החוף והסירה טסה קדימה.

אנחנו יוצאים מהמפרץ ופונים מערבה להקיף את האי. אני זורק מבט בצ'ארט-פלוטר (במפה האלקטרונית) ורואה שאנחנו באזור די עמוק ואנחנו מספיק רחוקים מהחוף, מחייך לעצמי ונהנה מהרגע.

תחזיקו חזק!

רק כמה שניות עברו ובבת אחת אני רואה שצבע המים משתנה!
מכחול עמוק וחלק, פתאום אני מסוגל לראות את הקרקעית! והיא נראית קרובה!
והיא ממשיכה להתקרב!
עוד לפני שהספקתי לשבור הגה לכיוון העומק או לצעוק לצוות להיזהר…

BOOM!!!!

להפליג במהירות של 8 קשרים ולהתנגש בסלע!!!
המכה הרגישה כמו תאונה חזיתית במהירות עצומה, הרעש היה מחריד, היאכטה בלמה במקום וכל מי שלא החזיק במשהו עף קדימה.

את מה שקורה לי בגוף באותם הרגעים אני לא יכול להסביר.
גם היום שנים אחרי, כשאני נזכר במה שקרה בזמן שאני כותב את הפוסט הזה מתהפכת לי הבטן.

הסיוט הזה באמת מתגשם… אני לא מאמין שזה קורה לי!

מאית השנייה של בלבול חולפת מספיק מהר ואני שובר את ההגה שמאלה לכיוון הים הפתוח.
הסירה מגיבה. זה סימן טוב, יש היגוי וזה כבר משהו.
מכאן הכול קורה מהר, אני רואה שאף אחד לא עף למים, כולם מבוהלים אבל בריאים ושלמים. אני מניע את המנוע ונותן לצוות הוראה להוריד את המפרשים בזמן שאני רץ למטה, מרים את כול הפיולים (לוחות הרצפה) ורואה בדיוק את מה שאני הכי לא רוצה לראות: מים בבילג'. אפילו די הרבה!

בקרת נזקים

משאבת הבילג’ מתחילה לשאוב, אני כבר בטוח שמדובר במי-ים ובכל זאת טועם- כן זה בהחלט מלוח…
אני ממשיך בחיפוש אחרי הברגים של הקיל בתחתית הרצפה.
אחד מתפקידי הקיל הוא לשמור את מרכז הכובד של הסירה כמה שיותר נמוך ובכך לאזן את הסירה במים.
הרי שאם הקיל נפל כל גל או לחץ מהמפרשים יכולים להפוך את הסירה.
לשמחתי הברגים במקום.
אני נושם קצת לרווחה וממשיך בבקרת הנזקים. הגוף על אוטומט.
כמו שלימדו אותי בצבא, אני בודק את התחתית, את ציר דף ההגה וגוף הסירה. כל דבר לפי הסדר. נראה שאין פגיעות משמעותיות מבפנים.
לאחר כמה דקות הבילג’ מתרוקן ונראה גם שאין חדירה חד משמעית של מים.
(עד היום אני לא בטוח מאיפה הגיעו המים המלוחים כשההשערה שלי היא שהם הגיעו מהברגים של הקיל או מסדקים קטנים שנוצרו בעת ההתנגשות)

ההגה מגיב, הקיל במקום.
היה יכול להיות הרבה יותר גרוע .

אני עולה חזרה לקוקפיט ורואה את הצוות, יותר נכון המשפחה שלי, המומים והתחושה נוראית.
רגע אחד לפני הייתי על גג העולם, כמעט מרחף עם הסירה מעל המים, אחראי למשפחה שלי ולסירה, יודע בדיוק מה לעשות.
ורגע אחרי אני הכי נמוך שרק אפשר.

אני כועס על עצמי ומתבייש. אני מסתכל שוב בצ'ארט-פלוטר לראות איפה עברנו ועל המפה לא מסומנים שום סלעים או עומק בעייתי. אין שם כלום!
אבל מה זה משנה? אין שום תירוץ שיוציא אותי מהמצב הזה…

להביא את הסירה לחוף מבטחים

תוך שעה היינו כבר במעגנה של מיקונוס והדבר הראשון שעשיתי היה לצלול מתחת לסירה ולבדוק מה קורה בתחתית.
בראש שלי דמיינתי שנשאר חצי דף הגה והחיבור של הקיל ליאכטה מלא בסדקים.
בפועל, אחרי שאני מכניס את הראש מתחת למים, המצב פחות עגום ממה שחשבתי. את רוב המכה ספג הקיל עצמו, אבל היות והוא למעשה גוש עופרת מצופה בקצת פיברגלס, כמעט ולא רואים נזק. דף ההגה חטף את המכה המשנית והפך לקצר בחמישה סנטימטרים.

בזמן שצללתי כולם חיכו שאני אצא מהמים כדי לשמוע מה המצב.
עליתי ועדכנתי שהמצב בתחתית לא גרוע כמו שחשבתי. היה נראה שכולם כבר הספיקו להירגע ונושא השיחה הפך לאיפה נאכל הערב.
אבל אני? עדיין לא מצליח לעכל ושום אוכל לא יעבור לי בגרון הערב.
אני מרגיש שהמשפחה לא מבינה כמה המצב היה חמור, מה היה יכול לקרות וכמה סיכנתי אותם.
אולי עדיף שכך.

<script async src="https://pagead2.googlesyndication.com/pagead/js/adsbygoogle.js?client=ca-pub-7233813237804553"
     crossorigin="anonymous"></script>
<!-- in post add -->
<ins class="adsbygoogle"
     style="display:block"
     data-ad-client="ca-pub-7233813237804553"
     data-ad-slot="1389574180"
     data-ad-format="auto"
     data-full-width-responsive="true"></ins>
<script>
     (adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});
</script>

באותו הערב ובימים הבאים כולם ניסו לעודד אותי, אך ללא הצלחה.
הימים עברו בשקט וכמה שאפשר בנעימים.
במעמד החזרת היאכטה נאלצנו לשלם כמה מאות יורו על תיקון ההגה.
סכום זעום בהשוואה לנזק הבלתי הפיך שלדעתי גרמתי.

מאז ועד היום אני נזכר מפעם לפעם באירוע הזה ומנסה לחשוב מה הייתי עושה אחרת.
אני עדיין בטוח שלא היה שום סימון אבל היו הרבה דברים שהייתי משנה…

הנה 5 תובנות להפלגה בטוחה יותר:

1. הים נותן בטחון עצמי אבל גם לוקח – זה לא משנה כמה ניסיון יש לך, כמה את מרגיש בטוח עם הסירה והצוות. הים בלתי צפוי, הוא חזק ועוצמתי והוא יינפץ לך את הבועה שאתה נמצא בה ברגע. חשוב לא להיות שאנן ותמיד כדאי להיות מוכן לכל מה שיגיע

2. מהיר יותר לא בהכרח טוב יותר – כולנו מכוונים עוד קצת את המפרש ומצמצמים מאוחר מדי רק בשביל עוד חצי קשר, זה לא שווה את זה. ככל שתפליג מהר יותר המכה תהיה חזקה יותר. סע לאט! תבין את יכולות הצוות, הסירה ואת יכולותיך שלך.

3. הצ'ארט-פלוטר (המפה) הוא לא אלוהים – אף פעם אל תסמכו במאה אחוז על הפלוטר. אולי המפה לא מעודכנת, אולי יש סטייה של הGPS והסמן של הסירה בעצם הרבה יותר קרוב ליבשה… אני עליתי על סלעים שלא היו מסומנים בפלוטר. חוץ מזה שתמיד טוב להסתכל על יותר ממפה אחת אם יש חשש לחוסר אמינות באזור בו מפליגים.

4. מקדם בטיחות זו לא מילה גסה – כל מי שהפליג ביוון יודע שיש הרבה מקומות שאפשר להתקרב עם הסירה כמעט עד החוף והעומק עדיין יהיה מעל 20 מטר. עם הזמן יש נטייה להפליג קרוב יותר ויותר. בסוף ככה פוגשים סלע (מניסיון). גם אם התעלה נראית רחבה מספיק, גם עם העומק בכניסה נראה טוב, תמיד תשאפו להיות כמה שיותר רחוקים מהחוף. עוד קצת מאמץ הזה יחסוך הרבה כאב לב אחר כך

5. בקרת נזקים מתוך שינה – אם יש דבר שלדעתי עשיתי טוב באירוע: זו התגובה שלי אחרי ההתנגשות. תגובה מהירה ומקצועית אומנם כבר לא תשפר את המצב אבל תעצור התדרדרות אפשרית. כל פעם שאתם בים תשחקו בראש במשחק "מה אם?" ותחשבו מה אתם הייתם עושים במקרה של____. תדעו מהו סדר הפעולות שבו בודקים כל גורם בסירה מהקיל ועד קצה התורן. ממש תדמיינו בדיוק לאן הרגליים שלכם זזות ומה הידיים עושות. כדי שכשהדבר הזה יקרה, הגוף יידע מה לעשות לבד.

אחרי האירוע לקח לי כמה שנים עד שסיפרתי עליו לאנשים. אירוע מהסוג הזה הוא זעזוע לכל סקיפר שלוקח את הים והתפקיד ברצינות.
ועוד כמה שנים עד שהשלמתי איתו (עדיין לא לגמרי)

אני מקווה שהצלחתי להעביר את האירוע, המסר והתחושות.
יש לאנשים נטייה לספר הרבה יותר על ההצלחות שלהם מאשר על הכשלונות ובדרך כלל יש הרבה יותר מה ללמוד מהאחרונים.
ובהחלט אחת מהמטרות של פוסט זה היא שיח פתוח וגלוי.

מאחל שלכם זה לא יקרה

אשמח לשמוע את דעתכם ומהנסיון שלכם.