לפעמים חלומות מתגשמים
לא הרבה אנשים זוכים להגשים חלום.
בתקופה שלפני היציאה, כל שיחה שלנו עם אנשים הייתה בסוף הופכת לשיחה על ההפלגה, בין אם רצינו או לא. "הכל מוכן? איך תסתדרו עם אוכל? איך תתקלחו? הסירה תחזיק מעמד? ואם תרצו להרוג אחד את השניה?".
העניין בפרטים הקטנים היה עצום! ויותר מהכל, ההתרגשות מהמחשבה שאנחנו אשכרה הולכים על זה.
לכל האנשים יש חלומות אבל כבר תקופה ארוכה אני מקבל את הרושם שלא הרבה מהם זוכים להגשים אותם. בין אם זה הנסיבות או מעצורים שהצטברו לאורך החיים. הפחד מלִרְצוֹת והצורך לְרָצוֹת מונעים מאיתנו לעשות את השינוי.
החלום שלי התחיל בגיל 14, אולי עוד לפני, כשאבא היה מספר לי על התקופה בה הפליג על אונית דייג. כל כך הרבה שנים הרצתי בראש איך החלום יהפוך למציאות. הייתי מפליג שעות על גבי המפות של Google earth, מחפש איים מיוחדים ומפרצים מוגנים. את כל אלו היה יחסית קל לדמיין, אבל מה תהיה התחושה? איך ארגיש ביום היציאה או בימים שאחרי? האם במציאות החלום יהיה מושלם כמו שהוא מצטייר לי בראש?
עכשיו, בגיל 30, יש לי את כל הסיבות לצאת להפליג ואני עומד להגשים את החלום.
שבוע ליציאה
היום לפני 242 ימים גל הדפיסה טבלת ייאוש בעבודה. מאז אחת ליום, לפעמים פעם בשבוע, היינו מוחקים את הימים שעברו, מסתכלים בגאווה על כמות האיקסים שהולכת וגדלה, לא מאמינים שזה הולך ומתקרב.
הימים והשבועות חלפו להם, חלקם מהר וחלק ממש לאט(!) אבל עכשיו בטבלה נשארו רק שבעה ימים.
לפי השבוע הזה היה ברור שאנחנו לא יוצאים לעוד איזה טיול קצר בחו"ל, שזורקים כמה בגדים למזוודה עושים צ’ק אין לטיסה ובזה נגמר הסיפור. השבוע הזה היה טירוף שרק ייחלנו שייגמר.
במשך שבוע, מהבוקר עד הלילה, מכרנו רכבים, ביטלנו ביטוחים, עזבנו עבודות, טיפלנו בתקלות (שנגררו ממש עד הרגע האחרון). קניות, תדלוקים, אספקה ואת מעט הזמן הפנוי שנותר השקענו בחברים ובמשפחה, בשביל עוד כמה רגעים איתם לפני שאנחנו נעלמים לפחות לשנה.
בסוף כל יום התרסקנו למיטה וחלמנו על הרגע שנצא לים ויהיה שקט, שסוף סוף נשאיר מאחור את כל רעשי הרקע ונהיה עם הפנים אל האופק .
היום שלפני היציאה היה יום ההולדת של אורנה אמא של גל. אני אחסוך ממכם ולא אמנה את כול הדברים שעשינו רק באותו היום. הרשימה הייתה ארוכה ותמיד לא מספיקים משהו.
כולנו יושבים במסעדה ומאחלים לאורנה מזל טוב, ובאופן בלתי נשלט הראש שלי רץ ומדלג בין מאות תרחישים אפשריים, תקלות, מודלים של תחזיות מזג האוויר, דברים שנשכחו, חלקי חילוף, בדיקות קורונה ומה לא, אולי דבר אחד עוד לא נתפס לי בראש, אנחנו הולכים להגשים את החלום.
הלילה שלפני
חזרנו לסירה, השעה הייתה כבר מאוחרת. אורי ונוגה, שמצטרפים אלינו עד רודוס, כבר ישנו. נכנסו למיטה ולמרות העייפות הקיצונית היה ברור שלא נירדם כל כך מהר. שכבנו בשקט כמה רגעים, כל אחד עם מחשבותיו, והתחלנו להבין שמחר החיים שלנו עומדים להשתנות. כל מה שהספקנו עשינו ומה שלא נסתדר תוך כדי. יחד עם ההבנה הזאת העייפות השתלטה עלינו ונרדמנו.
בוקר חדש
עוד חושך בחוץ, שוכבים במיטה מסתכלים על האפלה והשעון המעורר מצלצל. בניגוד לבקרים אחרים הצלצול נשמע נעים יותר לאוזן ועם כל דקה, העייפות של השבוע מתחלפת במתח שקט. אין זמן לקפה או לארוחת בוקר. כל דקה מחושבת, כל אחד יודע בדיוק מה הוא צריך לעשות. הטלפונים מתחילים לצלצל, אנשים מתחילים להופיע. לא תכננו אירוע פרידה גדול על הרציף, ועדיין, עוד ועוד חברים ומשפחה מתאספים על היאכטה. רק לרגע אחד אחרון, להיות חלק, ללוות אותנו ברגע הגדול הזה.
אם כל זה לא מספיק מרגש, אז דמיינו לכם שזאת הפעם הראשונה שההורים שלנו נפגשים.
מנתקים חבלים
את ההפלגה מהרציף שלנו לרציף ביקורת הגבולות אנחנו עושים עם סיפון מלא באנשים שהיחיד המשותף להם הוא ההתרגשות השקטה שהולכת וגדלה בכל רגע. ברציף הביקורת מחכים לנו עוד חברים מנופפים ומחייכים, נותנים לנו הרגשה שהיום זה יום חג.
ביקורת גבולות, החתמת דרכונים, המתח רק עולה. ולמרות החשש שממש ברגע הזה ייכנס לתוקף סגר קורונה חדש, חמשת אנשי הצוות להפלגה (גל, אורי, נוגה, רוי אח שלי ואני) מוכנים לצאת.
8 בבוקר, אנחנו עומדים בחרטום, כולם מסתכלים מהרציף, ובקול רעם נפתחת שמפניה ששוטפת את היאכטה כאילו רק היום ירדה למים לראשונה.
אומרים שלסירות יש נשמה, ובין הסקיפר לסירה נרקמת מערכת יחסים מורכבת. בין ממטרי השמפניה והקריאות אני מסתכל על האסטריקס ואומר בלי קול: אני מאמין בך, אני סומך עלייך שתיקחי אותנו בשלום.
העיניים נישאות אלינו ולמרות שעוד בוקר לא נראה שמפריע לאף אחד להרים עוד כוסית אחת אחרונה. אני לא זוכר מה אמרתי כשהרמנו לחיים ולא מה עבר לי בראש. אני רק זוכר את הדמעות שעומדות בגרון. חיוך קטן הוחלף בין החברים מחיל הים ובהשקת הכוסות כולם פרצו בשאגת "אהההה!!!!".
הרגע ההוא על הרציף היה מסוג הרגעים שחוזרים רק פעמים ספורות בחיים. הכל רעד או שאולי זה היה רק הדופק שלי. חיבוק אחרון לאמא שעוצרת את הדמעות, וביידים רועדות משחררים חבלים.
Hi guys. Hope you don't mind me writing in English. I just want to wish you the best. Today I am 80, but 23 years ago I sailed my Endeavour 33 from America to Israel, taking 4 months for the sail. Since then have spent 30 to 60 days each year either in Turkey or Greece, also sailing to Egypt. The endeavour is a great solid boat, I knew the original
a wonder owners, so all the best
a wonderful time and will follow you. My exparrner bought a 43ft Amel and we will be leaving Spain for the Canary Islands early November this year. Maybe we will meet.
Henry Gild and he is Ilan Wakeman. e
S/ Y Pegah
היי הנרי, תודה רבה!
אנחנו כל כך שמחים לקבל כזאת תגובה! במיוחד מעוד Endeavour fellow owner
אנחנו מקווים שגם אנחנו נמשיך להפליג, לחצות אוקיינוסים ולעבור כאלו מסעות מדהימים עד גיל 80
כמובן שנשמח להפגש איתך ועם אילן, היות וגם אנחנו מתכננים לחצות את האטלנטי בסוף השנה (נגיע לאיים הקאנריים בדצמבר).
נשמור על קשר ומקווים שנתראה בקרוב (:
Mistral@bezeqint.net
נהניתי לקרוא.. ולצפות בסרטון.. יישר כוח נוער.. ודרך צלחה בכל כוון.
תודה רבה משה! שמחים כל כך שנהנית!