מגיעים לסירה אחרי החתמת דרכונים בביקורת גבולות. עם כל האנשים וההתרגשות מסביב מרגיש כאילו זאת החוויה שלי. לרגע אפשר לשכוח שאנחנו פה כאנשי צוות רק לשבוע, החוויה הגדולה היא שלהם.
רק שבוע לפני ראינו את הסירה שאולי תהיה הסירה הראשונה שלנו, זו שאיתה אולי נצא לחוויה הזאת בעצמנו בעוד כמה שנים.

אני מסתכלת עליהם, על הניצוץ בעיניים, ומדמיינת את עצמי בעוד כמה שנים באותה נקודה, מתרגשת לפני הפלגה של זמן לא ידוע, לכיוון כללי מערב, בקצב שבו הים ייקח אותי. הוא- שכבר 5 שנים משפץ את הסירה ומחכה לרגע הזה, והיא- שהצטרפה אליו עם מעט שעות ים וכל כך הרבה רצון ללמוד. הם יוצאים לגלות עולם חדש- לגלות את החיים בים, ללמוד אחד על השני וכל אחד על עצמו במובנים שהם לא דמיינו לפני.
גם אורי ואני במצב דומה- אורי מכיר את הים ומפליג כבר מעל עשור. הוא ודני הפליגו ביחד מאז שהיו בתיכון. אני, כמו גל, הכרתי את הים בשנים האחרונות. ההפלגה הכי ארוכה שלי עד היום הייתה לקפריסין וחזרה- יממה לכל כיוון.

ההתרגשות בשיאה, פותחים בקבוק שמפניה ומשחררים חבלים. תוך כדי מחיאות כפיים ונפנופים לשלום, יוצאים מהמרינה ומכוונים מערבה. מתרחקים מהחוף, ויש מין שקט בסירה. כל אחד שקוע במחשבות שלו, תהיות על מה יהיה עכשיו.