10/5/2021-15/5/2021
כרטיס בכיוון אחד
יוצאים משובר הגלים והפעם, בשונה מפעמים קודמות, במטרה לא לחזור.
בזמן שאנחנו יוצאים מהמרינה אני חושב על הדרך שצפויה לנו. אני מדמיין את המפה בראש וכל המסלול נפרש לנגד עייני ממש עד לאיים הקאריביים .
ההגה האוטומטי הפסיק לשמור על הקורס והתחיל לצפצף -זה מחזיר אותי למציאות.
אני מבין שהדרך שאנחנו עומדים לעבור כל כך ארוכה ובלתי נתפסת שעדיף לשים מטרות קרובות יותר והמטרה עכשיו היא להגיע בשלום לקאסטלוריזו (יוון).
יותר נכון לתקן את ההגה האוטומטי קודם.
אני בודק את כל הרכיבים של המערכת: המצפן, המשוב,הבוכנה ואת הפנלים. עובר על כל החיבורים החשמליים, משחק עם ההגדרות ובסופו של דבר בלי שעשיתי משהו מיוחד ההגה אוטומטי חוזר לפעול.
לדעתי הוא קצת התרגש. גם לו מותר… לא כל יום יוצאים להפלגה כזו.
אחרי שההגה אוטומטי חזר לעבוד והרמנו את המפרשים, בהדרגה נהיה שקט יותר בסירה. כל אחד ניסה לעכל מה בדיוק קרה היום בבוקר.
קריאה בקשר לאסטריקס קוטעת את הדממה. אני עונה ולא מזהה מיד אבל זה יעקב, חבר מהמרינה, שבמקרה היה בים ולא הספיק לבוא לומר שלום.
אנחנו עוברים מערוץ 16 (ערוץ קריאה ומצוקה בקשר) לערוץ 69 ויעקב שואל אותי אם יוון פתוחה לבאים מהארץ. "עד כמה שידוע לי כן" אני עונה. בתוך תוכי אני לא באמת בטוח אבל אני יודע שיהיה בסדר.
אני יושב בקוקפיט, מוקף בחברים ומשפחה. הרוח חלשה אבל מספיקה כדי לא להניע מנוע.
יש לי את כל מה שאני צריך.
אני מרגיש שאני בדיוק במקום שבו אני צריך להיות.
מכאן אני מפסיק להסתכל על תל אביב שנעלמת מאחורי הירכתיים ונושא מבט רק קדימה- אל האופק.
לאט לאט הגוף מתרגל לים (לפחות הגוף שלי, כי לשאר התחילה בחילה), וגם הראש. בצורה מוזרה ומפתיעה, אחרי חצי מהדרך אתה כבר מת להגיע, אבל לקראת סוף הדרך אתה רוצה להשאר בים ומצטער שהכל נגמר מהר מידי (יש מצב שחברי הצוות יחלקו עליי).
אחרי שלושה ימים של זריחות ושקיעות בים, דולפינים שמלווים את הסירה וטונה אחת, היינו מרחק של מייל אחד מכניסה לאי המזרחי של יוון- קאסטלוריזו.
התחושה שהייתה לי ש"הכל יהיה בסדר”, נעלמה מהר מאוד ברגע שראיתי את קבלת הפנים שמפליגה לקראתנו במהירות 30 קשר.
מסורבי כניסה ומפוצצי בועה
היוונים שבדרך כלל מנומנמים ושלא שמים לב שבכלל הגעת- פגשו אותנו על סירת משטרה, נחושים בדעתם לגרום לנו להסתובב ולחזור על עקבותנו. יוון דחתה את פתיחת הגבולות לתיירים ברגע האחרון, ולא משנה כמה ימים לקח לאותם תיירים להגיע.
לא החיסונים ולא בדיקות הPCR לקורונה הצליחו לשנות את דעתם. הם נחושים בדעתם שעלינו לצאת מהמים הטריטוריאלים של יוון. בלית ברירה, הסתובבנו והתחלנו להפליג. לאן? קשה לדעת.
הדלקנו את הטלפונים והמציאות ברגע פוצצה את הבועה שניפחנו בשלושה ימים האחרונים.
כשעה אחרי שניתקנו חבלים ממרינה הרצליה, נשמעה אזעקה ראשונה- פרצה מלחמה בבית- מבצע שומר החומות. ואנחנו בים, מאבדים קליטה ובמשך כל הימים האלה לא מדמיינים אפילו שזה המצב שם בבית.
הניתוק היה כל כך גדול, שרצה בדיחה בין חברי הצוות "מה יקרה אם נגיע ליוון ונגלה שהתחילה אפוקליפסה שהשמידה את כולם?” (מהיום לא נעז לצחוק יותר על אפוקליפסות).
מאות התראות מחברות החדשות, הודעות ושיחות שלא נענו, הזכירו לנו שאנחנו לא חיים בעולם שכולו כחול.
אבל לנו היו כרגע צרות משלנו. ואם סירוב הכניסה ליוון לא היה מספיק, אז צליל מוזר מתא המנוע מלווה בריח של גזי פליטה הוסיף עוד דאגות.
לאחר בדיקה קצרה, גילינו שהתפוצץ צינור האגזוז ועכשיו מי ים מעורבבים בגזי פליטה מתפזרים בתוך תא המנוע.
אם לא הייתי מכיר את האסטריקס, הייתי אומר "אני לא מאמין שזה קורה!!”
אבל חוויות מהסוג הזה הן לא חדשות…
הדמננו את המנוע, וזרקנו עוגן מאחורי אי תורכי קרוב.
צינור אגזוז חלופי אין לנו ואת המנוע כנראה שנצטרך בימים הקרובים. לוקחים קצת אפוקסי, וקצת (הרבה) איזולירבנד. מדביקים הכי טוב שאפשר, מניעים את המנוע ולמרבה הפלא זה מחזיק מעמד!
– בתוך סל המיומנויות שצריך להיות לכל ימאי, כדאי שיהיו בו אילתור, נחישות והרבה מאוד איזולירבנד…
החלטנו שנישאר את הלילה מאחורי ‘האי’ הקטן הזה, רק אנחנו וארבעת העזים שמאכלסות את גוש הסלע הזה, מה יכול להשתבש יותר מזה? החלפנו את דגל יוון בדגל תורכיה והחזקנו אצבעות שהתורכים לא יבואו אלינו בטענות.
נכנסים לארץ המובטחת
אחרי כמעט יומיים המתנה בחוסר ידיעה ומשא ומתן קשוח מול סוכן יווני בקאסטלוריזו (קוסטאס), קיבלנו אישור להיכנס ליוון! (יום לפני פתיחת הגבולות הרשמית).
להיכנס לקאסטל זה תמיד מרגש, וכל פעם היא כמו הפעם הראשונה שבשבילי הייתה בגיל 14 בחופש הגדול, בהפלגה עם פנימיית קציני ים-עכו.
המסגד בכניסה מצד שמאל, הבתים בצבעי הפסטל ובעלי הטברנות שמנופפים וקוראים לך להקשר לידם.
הבתים והמסגד נשארו כשהיו, אך הפעם, הטברנות היו סגורות והרחובות כמעט ריקים מאדם.
לא עמדה אפילו יאכטה אחת בנמל ומהמבטים המופתעים מחלונות הבתים, הבנו שאנחנו הסירה הראשונה שמגיעה לפה מזה כמעט שנתיים.
קוסטאס הסוכן, קיבל את החבלים ברציף מלווה בשוטר מאיים. השוטר שזכר אותנו מהמפגש והסירוב להיכנס לפני יומיים, שאל "איפה הייתם ביומיים האחרונים?”.
ואנחנו מביטים בתמימות ועונים “we we’re in international waters” היינו במים בין-לאומיים.
השוטר כנראה חשד שהיינו בתורכיה אבל חותמת בדרכון אין, ולשאלתו ענינו בצורה מדוייקת ומתחמקת, והוא עזב אותנו לנפשנו.
אנחנו מרגישים כמו חייזרים בעיר מסוגרת. זרים, עייפים, מלוכלכים וכל כך מתרגשים.
עכשיו הגיע הזמן לחגוג! מקלחת ראשונה במים מתוקים וחמים אחרי חמישה ימים, ובואו נקווה שנמצא מקום שאפשר לאכול משהו ולשתות קצת אוזו!
כתיבה מדהימה תיאור ראליסטי
פעם ראשונה שאני קורא משהו ונהנה מכל שורה 🙂
מקווה שבחיים לא יקבל סירוב בכניסה עם היאכטה שלי…