בערך לפני חמש שנים הגעתי לנקודה שבה הבנתי שאני רוצה לקנות סירה והייתה לי גם את היכולת הכלכלית המינימאלית שנדרשה לכך. התחלתי לחפש סירות ביד 2 ודרך ברוקרים, עד שיום אחד הבנתי שזה הולך לקרות.
מצאתי את האחת! היא התאימה לי בגודל, בתקציב ומשהו בה פשוט עשה לי את זה.

השמועה התפשטה במשפחה ומהר מאוד קיבלתי שיחת טלפון מסבתא…
היא שאלה לשלומי ועברה בלי הרבה גינונים ישר לעניין: "תגיד לי אתה השתגעת!?". היא לא כעסה אבל יכולתי לשמוע את הדאגה בקולה.
איך יכול להיות שהנכד הבכור, שעד כה עמד בכול הציפיות והלך צעד אחר צעד בדרך "הנכונה", מקבל החלטה הזויה שכזו?!

התוכנה שנצרבה במוחי ואולי גם אצלכם תוכנתה היטב במשך כמה דורות. הרעיון עבר מאבא לבן ומסבתא לנכד, ואליי, הוא הגיעה בצורה הבאה:
קודם כול תהיה תלמיד טוב בבית ספר –> תשרת בצבא (ורצוי שתצטיין) –> תתקבל לאוניברסיטה ותעשה תואר (בעדיפות רופא, עורך דין או לפחות מהנדס) –> תשיג עבודה טובה –> תקנה בית –> תקים משפחה –> ואחרי שסיימת את כול זה, ושרדת כדי לספר… תצא לפנסיה (נכון להיום בגיל 67) ואז תחשוב על רעיונות כמו לקנות סירה ושגעונות אחרים.

הודאות הזאת שהכול קבוע מראש פשוט תסכלה אותי, שיעממה אותי ורוקנה אותי מאנרגיה!
הסברתי לסבתא שלקנות סירה זו בעצם החלטה מושכלת, שזה פתרון דיור מעולה והרבה יותר זול ממשכנתא ל-30 שנה ושאני הולך להמשיך את התואר ויש לי תוכניות רציניות לגבי עבודה.
בתוך תוכי ידעתי שלקנות את הסירה זו רק ההתחלה, זה רק צעד לקראת החלום האמיתי- הפלגה מסביב לעולם.

בקיצור קניתי את הסירה!

את סבתא שיחדתי בהפלגה. זה לא הספיק אז בשביל לסגור את הפינה גם סיימתי את התואר והתקבלתי לעבודה.
בנתיים התוכנית האמיתית התחילה להבשיל במוחי. מה התוכנית?
אז ככה- אני מתקן את הסירה, יוצא לכמה גיחות קטנות לקפריסין ויוון, חוסך קצת כסף, מנתק חבלים ושם קורס מערבה.
השבועות הפכו לחודשים והחודשים הפכו לשנים… נשאבתי לעבודה, לשגרה, לנוחות ולוודאות.
התנהלתי ממש כמו אדם רגיל- פקקים בבוקר, ברקע חדשות. מה יש בחדשות? עוד צרות ועוד אכזבות. אחר כך נוחת במשרד, העבודה לפעמים בהספק גבוה ולפעמים רק מעבירים את הזמן. בערב חוזרים לפקקים, אה וגם לחדשות, כלום לא השתנה. בשורות טובות אין. במקביל, מישהו צופר מאחורה ולי זה כבר ממש לא מזיז.
בקיצור במילה אחת- אדישות. 

לקראת יציאה

בשנה וחצי האחרונות קרו כמה דברים שזירזו את התהליך. הראשון, והחשוב מבניהם, זה שפגשתי את גל.
לא דמיינתי בכלל שאני אמצא פרטנרית אמיתית למסע, ושהיא תסכים להצטרף לאורח החיים על סירה ותרצה לצאת לים בחיפוש אחר אופקים חדשים. העובדה שגל ואני משדרים על אותו הגל (; וחולקים את החלום במשותף, קידמה את ההחלטה לצאת.
התחלנו לעבור על המפות ולשרטט מסלולים. לדמיין את עצמנו עוגנים במפרצים בתוליים עם מים צלולים בצבע טורקיז וחופים חוליים מרוצפים בעצי קוקוס. שאלנו את עצמנו איך תראה הדרך ואיזה אנשים נפגוש.
ככה העברנו ערבים שלמים עם כוס יין ביד והראש שמפליג בדמיון למקומות קסומים.

אין קורונה בים

מרץ 2020. מסתבר שהקורנה כבר לא רק נחלתם של הסינים.
לאט לאט, מדינה אחר מדינה, סגרו את שדות התעופה ומילים כמו סגר ועוצר נכנסו ללקסיקון היום יומי.
כולנו מצאנו עצמנו מסוגרים בתוך הבתים, מי מרצון ומי מכפייה. אבל הים, הים הוא פתוח! הים לא שייך לאף מדינה ואף מדינה לא יכולה להכתיב לים את חוקיה.
וכך סגר רדף סגר והיינו חייבים כבר להתאוורר. מצאנו את עצמנו מנסים להתחמק ממחסומים משטרתיים לאורכה ולרוחבה של הארץ, פעם למחאה מומצאת ופעם לסבתא ממוצאת, רק בשביל לנשום קצת אוויר של טבע. זה נראה לכם הגיוני!?
עכשיו כבר הבנו בבירור, אין דרך חזרה! ההחלטה מוצקה. במאי 2021 החבלים מתנתקים והאסטריקס יוצאת לדרך.

<script async src="https://pagead2.googlesyndication.com/pagead/js/adsbygoogle.js?client=ca-pub-7233813237804553"
     crossorigin="anonymous"></script>
<!-- in post add -->
<ins class="adsbygoogle"
     style="display:block"
     data-ad-client="ca-pub-7233813237804553"
     data-ad-slot="1389574180"
     data-ad-format="auto"
     data-full-width-responsive="true"></ins>
<script>
     (adsbygoogle = window.adsbygoogle || []).push({});
</script>

פורשים מהמירוץ

זוכרים את סבתא?
באחת הארוחות המשפחתיות, אחרי הסגר האחרון, סיפרנו על התוכניות שלנו. תוך כדי שאני פורס את מסלול ההפלגה הכללי, סוגיות מזג האוויר ומצבה הטכני של האסטריקס, אני רואה איך הבעת פנייה של סבתי משתנה מקלילה למודאגת. כדאי להתמקד בלהרגיע.
אני מסביר שרוב הזמן תהיה לנו קליטה ונוכל להעביר את מיקומנו, שיש לנו את כל אמצעי ההצלה והם כולם מתוחזקים, בדוקים ומוכנים לשימוש במקרה חירום. אך גם זה לא עוזר.
אני מפסיק את המונולוג ומחכה לתגובות… מה אתם חושבים עניין אותה? לא המסלול ולא רפסודת ההצלה:
"תגיד ומה עם העבודה? מה יהיה עם הקריירה שלך? כולם בזמן הזה ימשיכו להתקדם ואתה תישאר מאחור."
האמת שהתגובה לא הפתיעה אותי. אני חושב שאם לצאת להפלגה זה אומר להישאר מאחור, אני בשמחה אתן לכולם לעקוף אותי.
בכל מקרה, זה לא בדיוק מה שעניתי (אחרי הכל לא כדאי לעשות לסבתא התקף לב). אמרתי לה: "אל תדאגי סבתא זה רק לזמן מוגבל. אנחנו נסתדר כשנחזור ונמצא עבודה ואת תראי שיהיה בסדר".
נראה לי שתסכימו איתי שזה שקר לבן ולא מזיק.

זהו מתפטרים!

אנחנו חודש וחצי לפני היציאה. ההכנות בעיצומן והימים הולכים ואוזלים מטבלת הייאוש שהכנו 220 יום לפני היציאה.
זהו. הודענו בעבודה שבראשון למאי אנחנו מתפטרים!
אנחנו יושבים בשקט, מסתכלים אחד לשנייה בעיניים ולא מאמינים שזה באמת עומד לקרות.
שבעוד חודש וחצי אנחנו נמצא עצמנו בתחילתה של ההרפתקה של חיינו.

חשוב לי לציין שאנחנו ממש לא ממציאים את הגלגל ולא חלוצים בתחומנו. הרבה עשו זאת לפנינו, הקיפו את העולם בסירות ואפילו עם כמה ילדים קטנים על הסיפון. מי שלא התחבר לים עושה זאת בקראון, באופניים, ברגל ובעוד הרבה דרכים אחרות. 

-העיקר צאו מאזור הנוחות, מארבעת הקירות של הבית, שמגינים עליכם וכולאים אותכם בו זמנית, ותהיו חופשיים.